• עם חזרתה אל אדיס אבבה החלה להיחשף לפעילות ציונית. בשנת 82' גויסה חירות להאגודה האמריקנית למען יהודי אתיופיה, לפעול למען העלייה לישראל. כך החלה חירות בפעילות ציונית מחתרתית, בתקופה שפעילות זו נחשבה כבלתי חוקית. "זה היה לא חוקי ומאוד מסוכן. משטרה ובלשים עקבו אחרינו. זו תקופה שלא היה נשיא באתיופיה, רק חיילים היו בשלטון. עבדתי בארגון נשים והלכתי לישיבות בממשלה. עבדתי מאוד בזהירות ויצרתי קשרים בכל מקום עם יהודים. צריך להבין הייתה חוסר וודאות והרדיפות כלפי היהודים בסודן רק החמירו"

תוך כדי סיכון חייה סייעה בהסתרת עולים, הענקת טיפול רפואי, הוצאת דרכונים, העברת כספים ואיתור מקומות מסתור. בין לבין עסקה בתשלום ערבות תמורת אישור יציאה מהארץ, העניקה טיפול רפואי לעולים ופעילי עלייה על מנת להסתירם מהשלטונות.

 

​מאסרה בכלא האתיופי

​

ב86' הוסגרה חירות על ידי קבוצת יהודים לאחר עינויים רבים. נכלאה באדיס אבבה כאשר חמשת מילדיה הספיקו לעלות לארץ. היא הושמה במאסר בניתוק מוחלט מילדיה ומשפחתה, נכלאה בצינוק, עברה עינויים והתעללות, סבלה מקור ורעב, נחקרה באכזריות, אבל סירבה להסגיר את שותפיה לפעילות העלייה "זו הייתה התקופה הקשה בחיי, אבל לנגד עיניי הייתה משפחתי וישראל" לאחר חצי שנה עברה לתא גדול יותר עם אסירות נוספות. בנה הבכור פסיל שב מישראל לאתיופיה, כדי לסייע בגידול אחיו הקטנים. רק בחלוף יותר משנה מאז שנכלאה אימו הצליח להיפגש עימה בכלא. ב20 ביוני 88' שוחררה חרות מהכלא והתאחדה עם ילדיה.